אספני האוטובוסים

אוטובוס אספנות אינו מחזה נדיר ברחבי העולם. רבים מהאוטובוסים שהוצאו משירות מגיעים לאנשים פרטיים שמשמרים אותם ומפיחים בהם רוח חדשה. המודעות לשימור אוטובוסים ברחבי העולם גדולה ורבים מכלי רכב אלה משתתפים באירועים שבהם מוצגים לראווה בפני הציבור הרחב רכבי עבר. בישראל יש קבוצת אנשים שתחביבה שיקום ושימור מכוניות ישנות. רכבים גדולים כמשאיות ואוטובוסים נשמרים במוזיאוני רכב של חברות גדולות, דוגמת "אגד" ו"תעבורה". רק אנשים מעטים אוספים כלי רכב גדולים כדוגמת אוטובוסים.

חברנו אייל עובדיה הוא מן הבודדים הללו  ומחזיק ברשותו שני אוטובוסים בשותפות עם מספר חברים. שגרת יומו מתחילה בנהיגת אוטובוס חדיש מדגם ד.א.ף. בקווי השירות של סניף רמלוד ובכל יום שישי הוא מתנדב לסייע בתחזוקת האוטובוסים של מרכז הרכב ההיסטורי של אגד בחולון, שם נפגשים מספר חברים שמשוגעים לרעיון שימור האוטובוסים הישנים, מנקים אותם, מניעים את מנועיהם, מבצעים נסיעה קצרה בתחומי החניון ומחזירים אותם למקומם הקבוע בתצוגה. חבורה מגובשת זו משתתפת באורח קבע בפעילות של  רכבי המוזיאון  ונוסעים עם כלי הרכב הישנים לצורך הצגתם במקומות רבים בארץ.

באחת מנסיעותיהם לאירוע ברכב המוזיאון איתרו החברים אוטובוס ישן, מודל 1966, שחנה 25 שנים בחצר פרטית. הם ביקשו להביא אותו למוזיאון, אך הדבר לא נסתייע. אייל לא ויתר והמשיך לקיים עם בעלת הנכס משא ומתן כשבסופו הסכימה האישה למסור לו את האוטובוס בתנאי שיוציא אותו מן החצר ללא שימוש בגרר. תהליך הוצאתו של האוטובוס, שחנה בחצר כשמצידו האחד גדר וערמות חול הקיפו אותו מכל עבר, הצריך, קודם כל, לסלק את כמויות העפר גדולות שמסביבו ומתחתיו כדי ליצור גישה למכללים המכאניים שלו (מנוע האוטובוס מסוג "ליילנד מארק 2" מורכב, כידוע, במרכז השלדה). רק לאחר שפונה החול ניתן להתחיל בביצוע עבודות שיקום המנוע והמכללים האחרים ובסופו של דבר הצליח אייל להתניע את האוטובוס ולהוציאו מהחצר בנסיעה.

חילוץ האוטובוס מהחצר היה רק השלב הראשון בדרך ארוכה. כיוון שהאוטובוס עמד מושבת 25 שנים אייל היה צריך לחפש, להשיג ולהציג את מסמכי הרכב, כדי שיוכל לחדש את רשיונו ולקבל תווית של רכב אספנות. במקרה הוא פגש בחניון אחיסמך, שבו החנה את האוטובוס, חבר  שסיפר לו כי אביו היה בשעתו נהג האוטובוס הזה בעת שהאוטובוס היה שייך לקרייה למחקר גרעיני בנחל שורק. כך הגיע אייל לבעלי האוטובוס שסיפקו לו את המסמכים הדרושים ואישור על מכירת האוטובוס. עם כל הניירת פנה אייל למשרד הרישוי כדי לקבל אישור להחזרת האוטובוס הישן לכביש, אך נתקל בסירוב בגלל גילו המופלג של האוטובוס - מודל 1966. גם הפעם הקושי לא ריפה את ידיו של אייל והוא המשיך "לנדנד" למשרד הרישוי עד שהשיג – לאחר זמן ארוך וטיפול מייגע - את מבוקשו.

התהליך הקשה שעברו עם האוטובוס הראשון לא הרתיע את אייל ואת חבריו מלהיכנס להרפתקה דומה שוב. הם איתרו אוטובוס ישן נוסף בגינה של גמלאי האגודה דוד ברגר ז"ל מנתניה והוא הסכים למסור את האוטובוס לאייל. אוטובוס זה, מודל 1975, היה שייך לחברת הסעות פרטית עד שיצא שהושבת. הוא עמד בגינה של ברגר 20 שנה ודוד היה מניע אותו מידי פעם. מצבו המכאני היה טוב מזה של האוטובוס הראשון שמצאו. אייל הביא מצברים והצליח להתניעו ולהוציאו בנסיעה מגינת הגמלאי. מובן מאליו, כי גם רכב זה לא הוחזר במהרה לכביש ובמשרד הרישוי סירבו לתת לו רישיון רכב בטענה שאין מושג כזה "אוטובוס אספנות" ומקומו במגרש הגרוטאות.

רק לאחר שאייל הביא מסמך שקיבל ממועדון ה-5 ובו הגדרה של אוטובוס אספנות התרצו במשרד הרישוי להעלותו לכביש בתנאי שלא יסיע יותר מ-6 נוסעים ויפרק את יתר המושבים. אייל התקומם נגד הדרישה לפירוק המושבים, שתפגע באותנטיות של הרכב, ולאחר משא ומתן נוסף, שארך זמן-מה, הסכימו שהמושבים, 47 במספר, לא יפורקו, אולם ההגבלה להסעת 6 נוסעים בלבד נותרה על כנה.

האוטובוס נצבע מחדש, נעשו מספר תיקוני פח במרכב שלו והוחלפה השמשה הקדמית שהייתה סדוקה. עתה יכול האוטובוס הישן המרשים לנוע ברחבי הארץ כשהוא מעורר תשומת לב והתרגשות בכל מי שרואה אותו ושומע את נהמת מנועו.
האוטובוס הראשון, מודל 1966, הובא אף הוא לשיפוץ ולצביעה במפעל "הארגז" שבו יוצר לפני 45 שנים, ויצא מהמפעל "כמו חדש".  אייל מדגיש, כי באוטובוסים הללו הזמן לא פוגע גם אחרי 20 - 25 שנה. "מביאים מצבר, מוציאים אוויר, בודקים שמן - ומצליחים להתניע בלי בעיות".

מספר מילים על דוד ברגר ז''ל


דוד ברגר היה בעל ידע עצום בכל הקשור לאגד, שמר בסדר מופתי את כל הניירת שצבר מהיום הראשון של עבודתו באגודה,  מעין ארכיון קטן, והחזיק עד יום מותו רשיון נהיגה באוטובוס. כאשר רכש את האוטובוס הישן של החברה הנתנייתית שמר עליו בקפדנות וטיפל בו באופן שוטף בחנייה בחצרו. כאשר אייל העלה את האוטובוס לכביש, לאחר שקיבל את כל הניירות המתאימים, לא היה מאושר יותר מדוד. הוא נהג עליו מחוץ לביתו והציג אותו לראווה בפני חבריו ברחבי הארץ. ה"ליילנד" היה החפץ הכי אהוב עליו אחרי משפחתו הנהדרת (בנו ממשיך דרכו באגד). מותו הפתאומי היה מכה כואבת לבני משפחתו ולחבריו, חסרונו מורגש לכל החבורה שליוותה אותו עם האוטובוס ואייל ושותפיו ממשיכים לשמור על ה"ליילנד" וכך גם להנציח את זכרו של דוד.

בקצרה על ה"ליילנד מארק 2"


דגם זה הגיע לארץ בשנת 1955 כחלק מעסקת רכש גדולה שבה נרכשו 500 שלדות לבניית אוטובוסים במפעלי ההרכבה בארץ כדי לחדש את מצבת האוטובוסים של הקואופרטיבים לתחבורה באותן שנים. דגם זה היה משוכלל מה"ליילנד מארק1" שהגיע לארץ מאנגליה בשנת 1952. מנועו היה בהספק גבוה מזה של הדגם הקודם ומערכת הבלמים שלו  אמינה יותר. כן הייתה לו יכולת נסיעה בדרכים הרריות. בעקבות הצלחת המשלוח הראשון נקנו אלפי שלדות אוטובוסים מדגם זה לקואופרטיבים לתחבורה ואספקתם נמשכה 20 שנה. ה"מארק 2" היה לעמוד השדרה של התחבורה הציבורית במשך ארבעה עשורים והוצא סופית מהשירות בשנת 1992.

מקצת האוטובוסים המושבתים שאוחסנו במגרשים בארז, באחיסמך ובנתניה,  נמכרו לבורמה ולמספר מדינות באפריקה, רובם פורקו לברזל וחלקם נהרס על ידי פעילות חבלנית בחניון ארז ובנתיב העשרה. מספר אוטובוסים מהוואריאציות השונות של דגם זה, שפותחו לאורך השנים, נשמרו במוזיאון הרכב ההיסטורי של אגד בחולון במצב נסיעה והם מוצגים לציבור.

עוד על הלייילנד אפשר לקרוא בכתבה "עידן הלילנד באגד".

מאת: צבי וינשטוק
אספני האוטובוסים
אספני האוטובוסים
אספני האוטובוסים
אספני האוטובוסים
אספני האוטובוסים