|
שיירות של 15 ק"מ
כשהתגברו מעשי האיבה התאפשרה הנסיעה בשיירות בלבד. האוטובוסים שוריינו וכך גם תאי הנהג של המשאיות. במקומות המועדים להתקפות ליוו את השיירות משוריינים חמושים "תוצרת בית", ששריונם הורכב משני לוחות פלדה אשר סגרו על לוחות עץ וכונו "סנדוויצ'ים".
מזמן לזמן גדלו השיירות ותכיפות נסיעתן פחתה משיירה ליום לשיירה לשבוע ויותר. בדצמבר 1947 היו השיירות בנות ארבעה עד שמונה כלי רכב. בסוף מארס 1948 מנו השיירות 200 – 300 כלי רכב והן השתרכו לאורך 15 ק"מ. שיירה כזאת הצריכה ריכוז מאמץ לוגיסטי מכל חלקי הארץ וכן אבטחה רצינית ורצופה לכל אורכה של הדרך. ואכן, ה"הגנה" הציבה לליווי שיירות-הענק מספר רב של לוחמים וכלי רכב משוריינים, דבר שלא הותיר לה יכולת להקצות כוחות מספיקים להגנה על שיירות אחרות, אשר ניסו להבקיע דרך אל נקודות נצורות באזור ירושלים.
בקרב המר של שיירת נבי דניאל, שחזרה מגוש עציון הנצור והותקפה על ידי מאות כפריים ערבים בימים 27 – 28 במארס 1948, נפגעו רוב כלי הרכב המלווים של קו תל אביב – ירושלים וביניהם ארבעת האוטובוסים המשוריינים של "אגד".
ב"שיירת הדסה" שיצאה להר הצופים ביום 13 באפריל 1948 והותקפה בתחומי שייח' ג'ראח, נרצחו 76 רופאים ואחיות וגם חמישה נהגים מקואופרטיב "המקשר". בהתקפה זו הושמדו שני אוטובוסים משוריינים של "המקשר" (ראה כתבה ב"חופשי חודשי" מס' 21 מחודש מאי 1997). כעבור זמן החלה ה"הגנה" לתפוס משלטים החולשים על הדרך, כדי לשפר את יכולתה לאבטח את השיירות לבירה, ובמקביל ביצעה פעולות תגובה ופגיעה בתחבורה הערבית.
ההתקפות על השיירות העולות לירושלים התבצעו, לרוב, בקטע הדרך המתפתל בערוץ הצר והעמוק של שער הגיא (באב אל ואד). בקטע זה נאלצו השיירות העמוסות לעייפה להתנהל לאיטן במעלה ההר והיוו טרף קל לתושבי הכפרים הערביים שבסביבה. המשאיות הריקות שחזרו בשיירות מירושלים כמעט לא הותקפו.
פלישת צבאות ערב
בחצות הלילה של יום שישי 14 במאי עמד להסתיים רשמית מנדט השלטון הבריטי בארץ ישראל. באותו יום לפני הצהרים עזב הנציב העליון את נמל חיפה על סיפון אנייה של הצי הבריטי ובשעה 4 אחר הצהרים, לפני כניסת השבת, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל בטקס שנערך באולם מוזיאון תל אביב, אשר שכן בביתו של מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד. באותו מעמד נחתמה מגילת העצמאות בידי חברי מועצת העם.
פחות משמונה שעות לאחר הטקס החגיגי במוזיאון פלשו צבאותיהן של מדינות ערב לארץ ישראל. הלגיון העבר-ירדני, שהיה בפיקוד בריטי, הרעיש את שכונותיה היהודיות של ירושלים בתותחי 25 ליטראות ובמרגמות ובחסות ההפגזות תקף את מגיני העיר בכלי נשק כבדים ובשריוניות מהדרום ומהצפון בעת ובעונה אחת. מצבה של ירושלים היה חמור. יום קודם לכן נפל בידי הלגיון גוש עציון, שהיה מוצב קדמי של הבירה בכיוון דרום ועתה, נוכח עוצמת ההתקפות של הלגיון מצפון, נאלצו המגינים לפנות את עטרות ולסגת לנווה יעקב. בחצות הלילה נתקבלה הידיעה כי עטרות עולה באש.
למחרת בבוקר נפתחה התקפה כבדה של הלגיון על נווה יעקב וב17- במאי נתקבלה הודעה מהכוח שהגן על הר הצופים כי המתיישבים ואנשי ה"הגנה" מפנים את נווה יעקב. מוצבי החוץ של ירושלים מצד מזרח, בית הערבה ומפעל האשלג אשר בצפון ים המלח, פונו אף הם.
ב17- במאי הגיעו יחידות של הלגיון והתבססו על הרכס שבין לטרון לדיר איוב. בדרום ירושלים תקפו את רמת רחל כוחות מצריים בלתי סדירים ויחידות "האחים המוסלמים" אשר הגיעו מדרך חברון, אך הם נהדפו על ידי המגינים.
ב28- במאי נפל לידי חיילי הלגיון הירדני הרובע היהודי של העיר העתיקה לאחר שמגניו ניהלו קרבות פנים אל פנים קשים עם התוקפים. באותו חודש ראשון למדינת ישראל לחמה ירושלים היהודית על נפשה לבדה. העיר הייתה נצורה ומנותקת משאר היישובים היהודיים ורק מדי פעם בפעם הצליחה לפרוץ אליה שיירה של אספקה ותחמושת.
כשהלגיון הירדני נואש מנסיונותיו לכיבושה של ירושלים שמחוץ לחומות הוא הידק את המצור עליה וניסה להכניעה על ידי הרעבה. סיפר החבר שבתאי גרייפמן (שפס):
"כאשר החלו להתארגן השיירות לירושלים הגיע לריכוז תל אביב אחד ממפקדי ההגנה בשם מכבי. המפקד ביקש מהרכז לשבץ לנסיעה נהג מנוסה בליווי שיירות. היפנו אותו אלי. התחמשתי על ידי האגודה באקדח מאוזר עם קת עץ. כך החלה למעשה פרשה ארוכה של נסיעות בשיירות כשאני מוביל את אנשי הפלמ"ח בראש השיירות כל שנת 1948".
מהתקווה למקווה דרך השדות
נקודת המוצא של השיירות לירושלים הייתה באזור התחנה המרכזית של תל אביב. שם שכן גם מטה מרכז התנועה של יחידת הפלמ"ח שהייתה אחראית לליווי השיירות מתל אביב עד לטרון. בשיירות שובצו אוטובוסים משוריינים של "אגד" שקיימו את השרות מתל אביב לירושלים וגם העבירו כוחות לוחמים, וכן משאיות של "אגד" שהעבירו חבילות והספקה לירושלים הנצורה. מסלול היציאה מתל אביב עד מקווה ישראל היה חשוף לאיומים מפרדסי השכונה היפואית אבו כביר. מתוך הפרדסים הללו תקפו הכנופיות הערביות את התחבורה היהודית ליישובי הדרום ולירושלים. החבר נתן בן אברהם איזנברג סיפר:
"כשהגענו בשיירה מירושלים לפרברי תל אביב, ליד אבו כביר, הותקפנו בירי ובהשלכת אבנים. באוטובוס שלי נהרגה אישה ונפצעו שישה נוסעים. גם אני נפגעתי, אך למרות פציעתי המשכתי בנסיעה. סמוך לבית החרושת "פלמה" פרצתי מחסום חביות והגעתי למשטרת סלמה".
שבוע לאחר החלטת או"ם חסמו הערבים את הכביש הראשי יפו – ירושלים לחלוטין. כדי להתגבר על החסימה הוכשרה דרך חלופית משכונת התקווה למקווה ישראל דרך השדות. שתי עמדות הוקמו לאבטחת הדרך: אחת בבניין בית החרושת לספירט והאחרת בבניין בית החרושת "היוצק" (כיום צומת חולון). בראשית חודש מארס פשטו הבריטים על עמדות המגן, החרימו את נשקם של הלוחמים וציוו עליהם להישאר במקום למרות שמאות פורעים ערבים צרו עליהם מבחוץ. שמונה מן המגינים נהרגו באותה תקרית ושתי העמדות הוצאו זמנית מכלל פעולה.
מקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ, שימש מוצב קדמי חשוב בהמשך הדרך לירושלים, בפאתי הכפר הערבי יאזור (כיום: אזור). תחילה המשיכו השיירות לנוע דרך הכפר כשהן מאובטחות על ידי כוח נוטרים שנסע בטנדר פתוח ונקרא "המשמר הנע". ביום 22 בינואר 1948 יצאה שיירת מכוניות מתל אביב לירושלים כשבראשה טנדר הליווי ובו שבעה נוטרים. במבואות יאזור עלה הטנדר על מוקש והתלקח. המון ערבי הסתער על הנוטרים הפצועים והרגם באכזריות (מושב משמר השבעה נקרא על שמם).
ביום 22.2.1948 נכבשה יאזור על ידי כוח מחטיבת "גבעתי" במסגרת מבצע "חמץ" לכיתור העיר יפו.
משלט הצומת לא נכבש
בצידי הכביש לירושלים, במרחק של 300 מ' ממערב לצומת בית דגן, מצויים שרידיו של בניין בן שלוש קומות ולידם אנדרטה. בית זה, שהיה רכושה של הקרן הקיימת לישראל, חלש על עורק התחבורה הראשי לדרום הארץ, על הכביש לרמלה ועל ציר התחבורה הערבית ליפו. בשל חשיבותו האסטרטגית תפסה ה"הגנה" את הבית ועשתה אותו לעמדה קדמית, השולטת על הצומת. הערבים ניסו לעקור את המגינים מבית הקרן הקיימת, תקפו אותו פעם אחר פעם, גלגלו לעברו חביות מלאות חומר נפץ שהוטלו ממכוניות חולפות בכביש וניסו למוטט את הבית על יושביו. בית הקרן הקיימת הוחזק תחילה על ידי מחלקת פלמ"ח ולאחר זמן-מה הוחלפו אנשי הפלמ"ח בלוחמים מחטיבת גבעתי. מגיני המקום לא ידעו מנוחה. המבנה נהרס ברובו בארבע התקפות קשות של הערבים, אך לא נכבש.
דרכים עוקפות וחלופיות
קטע הכביש בין מקווה ישראל לרמלה הערבית, מרחק של 14 ק"מ, נשלט על ידי תושבי הכפרים הערביים יאזור ובית דג'ן. קטע זה נחסם לתחבורה היהודית לאחר רצח שבעת הנוטרים. גם העיר רמלה שבהמשך הדרך היוותה מכשול בלתי עביר לתחבורה היהודית לירושלים. כדי לעקוף את החסימה הוכשרה בראשית חודש פברואר 1948 דרך עוקפת בחולות בציר חולון – מולדת – נחלת יהודה – ראשון לציון ובהמשך מראשון לציון דרך נס ציונה לרחובות. הדרך החדשה אפשרה תנועה חופשית מתל אביב עד צומת חולדה. כלי הרכב המיועדים לנסיעה בשיירות לירושלים הגיעו לרחובות, התארגנו סמוך לתחנה המרכזית של "דרום יהודה", הצטיידו בדלק והשלימו את הטענת הציוד וההספקה. כאן הצטרפו גם הנוסעים מאיזור הדרום שהתכוונו לעלות לירושלים. בהמשך הדרך ליוו את השיירה משוריינים של הפלמ"ח.
בתחילת הקרבות עשו השיירות את דרכן מרחובות דרך קיבוץ נען לעבר קבוצת גזר, שם עלו על הכביש החוצה את עמק איילון בואך לטרון. בהמשך, כאשר קטע זה נחסם לתנועה עקב פעילותם התוקפנית של תושבי הכפר הערבי אל קובב (היום משמר איילון), שינו השיירות את מסלולן ונסעו מרחובות דרומה עד צומת מסמיה ומשם בכביש נחל שורק (ואדי סראר) לעבר לטרון. אולם גם קטע כביש זה נחסם לתנועה על ידי קבוצת מתנדבים עיראקים שתפסו מחנה צבאי בצד הדרך, שהבריטים פינוהו באמצע מארס 1948. לפיכך הופנתה תנועת השיירות דרך הכפר הערבי עקיר (היום קריית עקרון) לעבר חולדה ומשם אל כביש מסמיה – לטרון. זמן קצר לאחר מכן חסמו ערביי עקיר את המעבר דרך כפרם על ידי חפירת תעלות לרוחב הכביש והשיירות נאלצו לנוע דרך פרדסי קיבוץ נען עד שנכבש הכפר עקיר בידי כוחות ה"הגנה" ב4- במאי 1948. קבוצת חולדה, השוכנת חמישה ק"מ ממזרח למזכרת בתיה, הייתה הנקודה העברית האחרונה על הדרך לירושלים עד קיבוץ נווה אילן. מכאן יצאו כוחותינו להתקפות על לטרון. זו הייתה גם נקודת המוצא של מפלסי "דרך בורמה". בקרבת הקבוצה חגגו בדצמבר 1948 את השלמת "כביש הגבורה". כקילומטר ממזרח לחולדה, בתחומי משמר דוד של היום ( שנקרא על שם האלוף דוד מרכוס, מפקד חזית ירושלים, אשר נורה בגלל טעות בסיסמה על ידי כוחותינו במשלט ליד אבו גוש), שכן באותה תקופה הכפר הערבי חולדה. לא הרחק ממנו ספגו כוחות ה"הגנה" את אחד הכשלונות הגדולים ביותר במלחמה על הדרכים. שיירה ובה 26 משאיות, ארבעה אוטובוסים ושבעה משוריינים יצאה מחולדה לכיוון ירושלים בצהרי 31 במארס 1948. מספר משאיות שקעו בבוץ כבד שנוצר בדרך העפר המובילה מחולדה לכביש מסמיה – לטרון ובניסיון לחלצן שקעו משאיות נוספות. המשאיות שניסו לעקוף את המקום שקעו גם הן ולבסוף שקע בבוץ משוריין הפיקוד של השיירה. תוך כדי הנסיונות לחילוץ המכוניות התקועות בבוץ הגיע לאיזור אוטובוס ערבי שהסיע נוסעים למסמיה. אחדים מהלוחמים פתחו בירי על האוטובוס ופגעו בנהגו ובנוסעים. תושבי הכפרים הסמוכים, שבלילה קודם נהרגו קרוביהם באבו שושא, נזעקו לנקום את דמם ולעזרתם באו עריקים מ"צבא ההצלה" של קאוקג'י, חיילי הלגיון העבר-ירדני ואנשי כנופייתו של חסן סלאמה שפעלה באיזור.
מפקד השיירה עמוס חורב (לימים אלוף בצה"ל) החליט לסגת חזרה לחולדה, אולם הניסיון לסובב את המכוניות העמוסות לעייפה ולחלצן מן הבוץ לא עלה יפה. לאויב, שהשתמש במשוריינים ישראליים שנלקחו שלל בהתקפה על שיירת נבי דניאל, ניתנה שהות להמטיר אש על המשאיות ועל רכבי הליווי. בקרב הקשה שהתפתח נהרגו 22 מאנשי השיירה ו16- נפצעו. שרידי השיירה הפגועה חזרו לחולדה כשהם מותירים אחריהם מספר ניכר של כלי רכב שרופים.
אירוע חמור זה הוליד את מבצע "נחשון", שבמסגרתו נכבשו הכפר הערבי חולדה והכפר דיר מוח'סין ששלט על הדרך ללטרון.
בימי מבצע "נחשון", בחצות הלילה של כ'ב באייר תש"ח, נהרג חברנו שמואל דב הופמן ז"ל בעת שהוביל באוטובוס "אגד" אנשי פלמ"ח בין חולדה ללטרון.
חסימת ציר חולדה - לטרון
מדיר מוח'סין (בקוע) עולה הכביש אל משלט 200, אחת הגבעות השולטות על עמק איילון מדרום מערב. בשנת 1950 הוקם כאן קיבוץ נחשון. לצד הכביש, בהמשך הדרך לעבר לטרון, היה מחנה המעצר הבריטי המפורסם לטרון ב' שבו נכלאו אנשי המחתרות ומנהיגי היישוב אשר נעצרו ב"שבת השחורה". לאחר שהבריטים פינו את המחנה התמקמו בו יחידות של הלגיון העבר ירדני, שתקפו את השיירות. במבצע "מכבי" (במאי 1948) נכבש המחנה על ידי כוחות ההגנה.
עתה נותר בדרך המכשול הקשה מכולם - משטרת לטרון. בניין המשטרה הוקם בשנת 1938 בידי הבריטים במתכונת המבנים שתכנן האדריכל טגרט. המבנה הוקם על גבעה נמוכה בדרום עמק איילון, השולטת על צומת הדרכים המרכזי מן השפלה לירושלים, בגבול הרי יהודה והשפלה. בסמוך לה הייתה תחנת השאיבה של צינור המים הראשי מראש העין לירושלים.
הבריטים פינו את המשטרה ב14- במאי 1948 וכעבור יומיים נתפס המבנה בידי כוחות הלגיון הירדני. חמישה נסיונות עקובים מדם לכבוש את המקום שעשו כוחות ה"הגנה" וצה"ל לא צלחו. בניין המשטרה נשאר בידי הירדנים עד תום מלחמת הקוממיות (ושוחרר רק במלחמת ששת הימים). בשלהי מאי 1948 נחסמה כליל הדרך מלטרון ועד הר טוב ולא הייתה כל אפשרות להגיע מחולדה אל שער הגיא.
נוצר איפוא צורך דחוף במציאת חלופה לקטע הכביש החסום. אנשי חטיבת "הראל" עברו מספר פעמים ברגל את רכס בית ג'יז – בית סוסין (היום מושב בקוע, קיבוץ הראל, תעוז ומסילת ציון). קטע הדרך מבית סוסין מזרחה, אל הוואדי, לא היה ראוי למעבר רכב. זו הייתה ירידה תלולה וסלעית באורך 6 קילומטרים ובהבדלי גובה של 125 מטר. בגלל מצבה החמור של ירושלים הנצורה הוחלט להעביר את האספקה החיונית לעיר בג'יפים עד בית סוסין ומשם, במורד התלול, באמצעות סבלים ופרדות עד הכביש. במקביל הוחל במבצע הנדסי גדול, בעזרת מאות פועלים וציוד מכני שגויס למשימה, כדי להכשיר את המורד הסלעי למעבר רכב. העבודה התנהלה ברציפות כל שעות היממה.
סלילת "דרך בורמה"
קטע הדרך שבו עבדו היה מעין פרוזדור מוסתר מעיני האויב בין עמדות הצבא המצרי שישב לרגלי תל בית שמש, הר טוב ונחל שורק ובין הלגיון הירדני שהחזיק ברכס לטרון. שלב ההכשרה הראשון של פריצת הדרך למעבר כל סוגי כלי רכב. הסתיים עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה ב11- ביוני 1948. בעליות היה צורך לגרור את המשאיות העמוסות בעזרת טרקטור או גרר. לעיתים אף נאלצו לפרוק את תכולת המשאית ולהעבירה למשאית שהמתינה בעבר השני. הכינוי "דרך בורמה" שהוענק לדרך שנפרצה בהר נלקח מדרך הג'ונגלים המוסווית שפילסו הבריטים במלחמת העולם השנייה בין בורמה לסין, מתחת לאפם של היפנים. במקביל לדרך הונח צינור מים שנועד לפתור את מצוקת המים בירושלים, אשר נוצרה עקב תפיסת בית המשאבות בלטרון על ידי הלגיון.
עם הכרזת ההפוגה הראשונה היה בידי כוחותינו ציר תנועה להעברת ציוד, נשק ותחמושת מהשפלה לירושלים והדבר נוצל במלואו בארבעת השבועות של ההפוגה. במקביל, לפי הסכם ההפוגה, העלו שיירות שנסעו בכביש הראשי אספקה אזרחית ומזון לתושבי הבירה הנצורה. שיירות אלה נבדקו ליד לטרון בקפדנות על ידי משקיפי או"ם וקצינים של הלגיון הערבי, כדי למנוע העברת נשק לירושלים.
|
|
 הגדל
.jpg)
אחד האוטובוסים שנפגעו
.jpg)
בודקים את הנשקים
.jpg)
לוחמות הפלמ"ח בפתח
.jpg)
קו ת"א י"ם המשוריין
.jpg)
משורין ברציפי ת"מ ת"א
.jpg)
השיירה יוצאת מת"א
בדרך לירושלים הנצורה
.jpg)
השיירה מגיעה לירושלים
.jpg)
חבורת נהגי המשוריינים
.jpg)
לוחם מגן על המשוריין
.jpg)
מתארגנים לחזור לת"א
.jpg)
רכב שנפגע בשער הגיא
.jpg)
נגני הפילהרמונית
.jpg)
נסיעה על משטחי מתכת
.jpg)
סלילת דרך בורמה
.jpg)
כיתת נוטרים
.jpg)
חנוכת "כביש הגבורה"
.jpg)
ג'יפים בדרך בורמה
.jpg)
זר של אגד על משוריין
|
ביום 5.7.1948 אירעה תקלה באוטובוס משוריין מסוג "ווייט 611" של "אגד", שמספרו 1686M. הציר האחורי של האוטובוס ניתק ממקומו והבלמים התקלקלו. האוטובוס המשיך בנסיעה, עבר את המחסום הערבי בלטרון לכיוון הרי יהודה – ונעצר. הנוסעים הורדו ממנו והועברו לרכב אחר ואילו האוטובוס שנותר בשטח נלקח בידי האויב. במהלך ההפוגה גם שופרה והורחבה "דרך בורמה".
צוואר הבקבוק - שער הגיא
בשלב הפתיחה של המאבק על הדרך לירושלים היו לערבים הישגים. אנשי הכנופיה של עבד אל קאדר אל חוסייני זיהו בנקל את צוואר הבקבוק הטופוגרפי בקטע הכביש הראשי בין השפלה להר, הלוא הוא באב אל ואד (שער הגיא). במקום זה מתפתל הכביש בגיא עמוק בין רכסים מיוערים בחלקם לאורך שישה קילומטרים והוא אידיאלי להצבת מארבים. ברכס הדרומי שמעל הגיא היו הכפרים הערביים בית מחסיר וסריס ועל הרכס הצפוני תפסו משלטים אנשיו של חוסייני.
מראשית חודש דצמבר 1947 ערכו הערבים התקפות בלתי פוסקות על הרכבים היהודיים שנעו בקטע כביש זה במאמץ לחסום את התנועה לירושלים וממנה. כדי לאבטח את שיירות האספקה והנוסעים בקטע ירושלים – לטרון הוקמה יחידת ליווי ירושלמית, שנקראה ה"פורמנים". מטה היחידה שכן בבניין הסוכנות היהודית ולוחמיה באו בעיקר מיחידות הפלמ"ח והחי"ש שאבטחו את השיירות במשוריינים. בשלבים מאוחרים אף פותח משוריין מיוחד שנועד לשמש "פורץ מחסומים".
מראשית חודש מארס 1948 התגברה עוצמתן של ההתקפות הערביות, והן נעשו מתוכננות ומאורגנות יותר. ב1- במארס 1948 הותקפה שיירה בשער הגיא לעיני חיילים בריטים, שלא נקפו אצבע לסייע למותקפים. ב24- במארס ולקראת סוף החודש שוב הותקפו בשער הגיא שתי שיירות בדרכן לירושלים, סמוך לכפר סריס. בהתקפה שנערכה ב24- במארס נאלצו אנשי השיירה לסגת חזרה לחולדה והשאירו בצדי הדרך 14 משוריינים. הייתה זו הפעם הראשונה ששיירה לא הצליחה להבקיע את דרכה לירושלים.
עקב הכישלון הוחלט לצאת להתקפת נגד. במבצעי "נחשון" ו"הראל" נתפסו המשלטים הערביים שבצד הכביש, נכבשו ונהרסו הכפרים סריס, בית סוריק ובידו. במשך חמשת ימי המבצע שנערך בין 15 ל21- באפריל, עלו לירושלים שלוש שיירות אספקה, כל אחת בת 250 – 300 מכוניות. כן הועלתה לבירה חטיבת "הראל" לתגבר את שורות המגינים.
ב20- לאפריל עם שחר יצאה החטיבה ממחנה בילו במבצע שקיבל את השם "מבצע יבוסי". הייתה זו השיירה הגדולה מכל השיירות שהועלו עד אז לירושלים. בהגיע השיירה בשער הגיא לקרבת דיר איוב נפתחה עליה אש תופת. המכוניות הראשונות שנפגעו חסמו את הכביש. נהגי המכוניות שבהמשך השיירה ניסו להבקיע דרך בין המכוניות החוסמות וחלקן נפגעו גם כן. בעזרת תגבורת שהוזעקה הצליחה השיירה להיחלץ מהמארב לפנות ערב ולהמשיך את דרכה לירושלים. בקרב שהתנהל במקום נפגעו אחדים ממפקדי החטיבה וביניהם מפקד השיירה מכבי מוצרי. בשטח הושארו עשר מכוניות.
כשאנשיו של קאוקג'י (מפקד צבא ההצלה הערבי) הגיעו לגזרת שער הגיא נחסמה שוב הדרך. ביום 7 במאי נפגע מפגזי האויב בסביבות לטרון ונשרף כליל אוטובוס משוריין מסוג "מק" של "דרום יהודה" שמספרו 2442M.
שוב הוחלט לצאת למבצע במטרה לפרוץ את הדרך לעיר. המבצע שתוכנן נקרא "מבצע מכבי", על שמו של מפקד השיירה שנספה. לאחר קרבות עזים שהתנהלו בימים 10 – 15 במאי הצליח הפלמ"ח לכבוש את משלטי שער הגיא, את בית מחסיר והמסרק. תושבי הכפרים אבו גוש ובית נקופה נקטו עמדה נייטראלית ואף סייעו לכוחות ה"הגנה". הקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה שימשו בסיס לגדוד "הפורצים" של חטיבת "הראל", ומהם יצאו הלוחמים לקרבות שהכריעו את גורל הדרך לירושלים.
בחוברת "לחברינו" מחודש נובמבר 1948 מספר החבר חיים באר על אחת החוויות הקשות שעבר בנסיעה לירושלים:
"באחד מימי סוף מארס 1948 היה תורי לנסוע ירושלימה. ביום הנסיעה הוחלט שנסיעתי תתבצע הפעם במכונית ה'וולוו' של מחלקת החבילות. לשותפי בנסיעה נקבע החבר אברהם הולצמן. בשעה טובה יצאנו לדרך והשתלבנו בשיירה. שומרי המחסומים בנס ציונה הזהירוני שנסגור את האשנבים בתא המשוריין, כי יורים בדרך נס ציונה – רחובות. הגענו במהרה וללא מאורע מיוחד לרחובות. בהמשך הדרך בין נען ועקרון ירדנו מהכביש לאדמת חול חמרה. הדרך הייתה בוצית, המנוע התאמץ בשארית כוחותיו בהילוך ראשון. היה עלינו לרדת לעיתים כדי לנקות את הבוץ שהצטבר תחת הציר הקדמי. בעקרון נודע לנו כי למכונית השנייה של 'אגד' שנסעה בעקבותינו נשבר ציר אחורי. בצהרי היום הגענו לחולדה, כאן חילצנו משאית עמוסת דגים ששקעה. עלינו חזרה לכביש הסלול מסמיה – לטרון. השיירה מנתה כ50- מכוניות ואנו השתלבנו במקום ה12-. בהמשך הדרך הגענו לכניסה לשער הגיא והתחלנו בעלייה מתמשכת להרים. עברנו את מפעל המים הראשון, עברנו את המחצבה ובהגיענו לסיבוב שמימין לו חצר הקבר הקדוש שמענו לפתע התפוצצות אדירה וענן שחור כיסה את כל המרחב שלפנינו באבנים, חול וחצץ שהתעופפו לכל עבר וירדו על מכסה המנוע של מכוניתנו. באופן אינסטינקטיבי נעצרנו ובו ברגע החלו יריות מעבר ההרים בלווי קריאות שמחה מחרישות אוזניים של ערבים. כשהתבהר האוויר התגלה לעינינו דרך סדקי האשנבים מחזה מחריד: המכונית שלפנינו, מכונית של חברת הובלה שהייתה עמוסה חוטי תיל דוקרני, עלתה על מוקש וחלקה האחורי רוסק כולו. חוטי התיל היו מפוזרים לכל עבר וכיסו את הכביש. נהג המשאית פתח את התריס בדלת וקרא לעברנו, אך מרעש היריות לא הצלחנו לשמוע דבר. הנהג נרצח אחר כך בתא הנהג. משוריין הליווי ניסה לפרוץ דרך, אך נתקל במטר כדורים שפגעו בצמיגיו וניקבו אותם. אנשי המשוריין השיבו אש לעבר עמדות הערבים. שנינו ישבנו בתא המשוריין של המשאית והיריות אינן פוסקות. כל פגיעה בדלתות ניפחה את השריון וחששנו שהכדורים יחדרו פנימה. החלטנו לנסות לפרוץ דרך, כי כאן במקום אין סיכוי להישאר חיים. יצאנו למרכז הכביש על צמיגים שטוחים, ללא יכולת לנוע. בעמידתנו במרכז הכביש הפרענו למשוריין הליווי לענות באש ושמענו מכיוונו פקודות צעקניות שנפנה את השטח. אברהם ואנוכי סחבנו את ההגה בנסיעה לאחור. כך ישבנו במכוניתנו שעתיים ללא יכולת לצאת בגלל מטר היריות. לפתע נשמע רעש מכונית מאחורינו, אברהם פתח סדק בדלת וקרא לנהג הציל אותנו. המכונית נצמדה אלינו ואנו קפצנו לתא הנהג של משאית חדשה, משוריינת כולה. התא הנהג היה צר מלהכיל ארבעה אנשים וישבנו אחד על השני. המכונית התקדמה קמעה ולפנינו התגלה כי הכביש חסום. מכונית נוספת של "ההגנה" שעלתה על מוקש הייתה מוטלת מרוסקת כולה על הכביש, מנועה בתעלה, הצירים והגלגלים על ההר, והנהג אף הוא מוטל מרוסק. באמצע הכביש נפער בור שבתוכו שקעה משאית עמוסה מרגרינה. פתחתי סדק קטן באשנב של הדלת והסתכלתי החוצה. לידנו עמדה משאית ושמן נוזל מהמנוע שלה. לפתע פגע כדור בקצה האשנב ורסיסים התפזרו עלי. נפצעתי בכתף ובפנים. עברה שעה וירד הערב. הערבים המשיכו בצעקותיהם והבטיחו לנו 'עוד הערב נספיק לשחוט אתכם'. הם הגבירו התקפותיהם, רימון פגע במכונית הליווי וזו ענתה באש. היריות התחזקו ולפתע נשמעו תרועות שמחה: משוריינים באו לעזרה מקריית ענבים. שרשראות נקשרו למשוריין המרוסק שנגרר מהדרך ונפתחה פרצה למעבר. התנענו את המנוע ובלי אוויר בצמיגים וללא אורות התחלנו לנוע. שמענו קול של נהג קורא לעזרה, פתחנו את הדלת בצמוד לרכבו ועל ברכינו השתחל הנהג פנימה. אנו כבר חמישה בתא הנהג. המכונית ממשיכה לנסוע באיטיות. אנו עוזרים לנהג לסובב את ההגה וכך הגענו עד סריס ומפעל המים. כאן עברנו לרכב אחר שהביאנו לקריית ענבים. למחרת, לאחר שטופלתי במקום, עלינו לאוטובוס משוריין בשיירה והגענו לירושלים. החברים בירושלים קיבלו אותנו בחמימות. החבר שייקביץ טלפן למשרד הרדיו ובצהרים שודר שהגענו בשלום לירושלים. בו ביום נסגר הכביש ואנו נשארנו תקועים בירושלים. תודות לחבר נחום דובצקי, מנהל 'אגד' בירושלים, נסעתי לקליה ועליתי כעבור ארבעה ימים למטוס של חברת 'אוירון' וחזרתי הביתה".
השליטה בראש הקסטל
אחד המקומות הקריטיים, שהטילו את חתיתם על נהגי השיירות, מלוויהן ונוסעיהן, היה הר הקסטל. מפסגת ההר הנישא שבקצה שער הגיא ניתן היה לפגוע בקלות ברכבי השיירות שנעו בכביש הנמתח מתחתיו. בית הקפה של הכפר שימש מקום מפגש לכנופיות מכל האזור. ביום 3.4.1948 נתפס הכפר לראשונה על ידי יחידת פלמ"ח כחלק מפעולות ההכנה למבצע "נחשון". המקום נכבש לאחר קרב קצר בלא נפגעים והוצבה בו יחידת חי"ש. בימים הבאים ערכו הערבים התקפות נגד עזות בניסיון להחזיר לידיהם את השליטה על הקסטל. מפקד הכנופיות שפעלו במרחב ירושלים עבד אל קאדר אל חוסייני מיהר לחזור לארץ מביקורו בדמשק, כדי לפקד על אנשיו במאמץ לכבוש את הקסטל מידי הפלמ"ח, והוא מצא את מותו בקרב. התוקפים הערבים, שלא ידעו כי נהרג, סברו כי מפקדם הנערץ שנשבה בידי כוחותינו ותקפו אותם שוב ושוב בחמת זעם. אל כוח החי"ש, שהיה במצב נואש לאחר הלחימה הממושכת, נשלחה פלוגה נוספת של הפלמ"ח, אך זו הגיעה מאוחר מדי, לאחר נסיגת כוח החי"ש מן המקום. הפלוגה נאלצה לנהל קרב קשה כדי לחלץ את עצמה ואת חיילי החי"ש שנסוגו מהקסטל. בקרב זה נהרגו כל מפקדי הכוח. למחרת חזרו אנשי הפלמ"ח וכבשו את המקום ללא קרב., כי מגניו הערביים נטשוהו ויצאו להלוויית מפקדם עבד אל קאדר אל חוסייני, שנערכה בירושלים. לאחר כיבוש הקסטל התנהלה תנועת השיירות עד הכניסה לירושלים כמעט ללא הפרעה דרך פיתולי שבע האחיות ומוצא. תושביו של הכפר קולוניה, שחלש על קטע מן הכביש, ברחו והכפר דיר יאסין שמדרום לכביש נכבש בידי אצ"ל ולח"י ב9- באפריל 1948. הכפר ליפתא ששכן במבואות ירושלים, סמוך לשכונת רוממה, ננטש בפברואר 1948.
"אגד" ירושלים במערכה
בחוברת "לחברינו" מחודש יולי 1949 מסכם חבר הנהלת "אגד" בירושלים אליעזר שייקביץ את עמידת הסניף במערכה ומקדיש את מאמרו לזכר הקורבנות הקדושים, עובדי הסניף חיים רובוביץ, יעקב אניאס, מנחם מדמוני ורחמים מרסקי:
"ההתקפות הרצחניות בדרכים הבליטו מיד את התפקיד האחראי שהוטל עלינו במערכה על קיום התחבורה החיונית עם שאר חלקי הארץ. יחד עם כוחות המגן השקענו מאמצים על-אנושיים ואיבדנו אנשים וכלי רכב כדי לקיים את הקשר בין תל אביב לירושלים וסביבתה. התנועה הרגילה הופסקה, נסענו בשיירות של אוטובוסים לא ממוגנים בעוברנו ישובים ערביים, אשר יושביהם התקיפו אותנו באבנים ובירי, החל מאבו-כביר ועד ליפתא בואכה ירושלימה. שלטון המנדט לא הגיש כל עזרה לקיום התחבורה כבמאורעות 1936 – 1939. לאחר הקורבנות הראשונים חלה הפסקה קצרה בתנועה. החלה עבודה קדחתנית לשריין אוטובוסים. בתחילה לא היו לנו הניסיון הקרבי והידע הטכני. השתמשנו בפלדה בלתי מתאימה. לאחר שנכשל השריון החלקי שיריינו את האוטובוסים החדשים והחזקים ביותר שריון מלא. ציידנו את הנהגים בנשק להגנה עצמית והצמדנו שני נהגים לכל אוטובוס. ביצוע הנסיעות, קצרות וארוכות, חולק בין החברים לפי התור. פגזים נפלו בתחנה המרכזית בירושלים ונשרפו כליל שלושה אוטובוסים. בתקופה שהיה מחסור באוטובוסים משוריינים נשלחו לתל אביב אוטובוסים רגילים שכוסו "שריון" של מזוודות…
החברים מסניף תל אביב היו רתוקים לעיתים בירושלים הנתונה במצור לרגל ההפסקה בתנועה. הם סבלו כפליים מאיתנו בהיותם מנותקים ממשפחותיהם. הגורל המשותף של החברים ומשפחותיהם בזמן המצור גיבש וליכד אותנו. אני מאחל לעצמנו לשמור על נכס זה גם בזמן שלום".
בתיקו האישי של החבר משה מלין נמצא מסמך היסטורי שנכתב בשעתו על ידו. זהו מכתב המופנה לחבר אליעזר שייקביץ במזכירות "אגד" תל אביב ובו נאמר: "בתשובה למכתבכם מיום 4.5.1950 הנוגע לכלי עבודה שלקחתי מהמחסן המרכזי. כפי שבטח ידוע לכם נפצעתי מיריות בשער הגיא בשיירה שנסעה ביום 23.12.1947 מירושלים לתל אביב. נפצעתי מכדורים בשתי רגלי, שכבתי בגבס כמה חודשים בבית החולים בתל אביב ואחר כך העבירו אותי לבית החולים בירושלים. הכלים שלקחתי בשעתו מהמחסן נשארו ב'וולוו' שלי מס' 9802M. בחודש מאי 1948 הופגזה התחנה המרכזית בירושלים. האוטובוס שחנה בחצר התחנה נפגע פגיעה ישירה ונשרף כליל". (בעקבות המכתב זיכתה המזכירות את החבר).
פרשיה קטנה אחרת מתקופת המלחמה נחשפה בתיקו האישי של חבר נוסף. במכתב שנשלח להנהלת "אגד" בירושלים ביום 20.1.1948 נאמר: "אנו, החברים החתומים מטה פ. שטינפלד ואוסקר אקהוז, נשלחנו ביום שישי 26.12.1947 על ידי מנהל סניף ירושלים הח' אסטרייכר לבצע נסיעה מירושלים להר טוב. נסענו באוטובוס מס' 2781M מסוג 'סופר ווייט'. בקרבת הר טוב הותקפנו על ידי כנופיה ערבית. מנוע האוטובוס דמם. ירדנו לתעלה בצדי הדרך יחד עם הנוסעים ונלכדנו במקום כארבע שעות תחת מטר יריות. הצבא הבריטי הגיע למקום להצילנו. נתבקשנו על ידי הקצינים להשאיר את האוטובוס במקום, אך סירבנו כי ידענו שהערבים יציתו את האוטובוס החדש. הצענו שוחד לקצינים 50 לא"י אך הקצינים טענו כי נשלחו להציל אנשים ולא מכונית. הוויכוח נמשך ואנו סירבנו להשאיר במקום את האוטובוס. לבסוף הוסכם להשאיר אותנו בליווי משמר קטן ולהזמין גפירים לחילוץ האוטובוס. הגפירים הגיעו למקום במשוריין קטן, האוטובוס נקשר למשוריין ונגרר עד לשערי שער הגיא. בהמשך הדרך משער הגיא משוריין הגפירים לא היה מסוגל לגרור אותנו. בדקנו את תקינות האוטובוס. מיכל הדלק היה מחורר מכדורים והדלק אזל. . כן התברר כי מערכת החשמל נפגעה מכדורים. הצלחנו לסתום את החורים במיכל במטפחות וקיבלנו בנזין. במאמצים מרובים ובעזרת הגפירים הצלחנו להניע את המנוע בדחיפה ולהביא את האוטובוס לירושלים. כאות הוקרה לגפירים קנינו בעבורם אוכל, שתייה וסיגריות בסכום של 4.750 לא"י. לחבר אוסקר אבד באירוע עט נובע. את זאת לא צירפנו לחשבון. אבקש לתת לאוסקר עט נובע אחר ולזכות אותנו על ההוצאות". המזכירות דנה בבקשת שני החברים והוחזרו להם ההוצאות. (ה"סופר ווייט" החדש שניצל באותה תקרית נפל לידי הלגיון הערבי כעבור שלושה חודשים בשיירת נבי דניאל).
עם הרחבת הפרוזדור דרומה מרכס בית סוסין במבצע :"דני", שנערך בחודש יולי 1948, החלו ההכנות לסלילת כביש עוקף לטרון מחולדה דרך הר טוב לשער הגיא. כביש זה, שנקרא "כביש הגבורה" נחנך רשמית בדצמבר 1948.
לאחר כיבוש אזור לטרון במלחמת ששת הימים נפתח מחדש הכביש הישן לירושלים והוחל בסלילת כביש מהיר ומודרני, כביש מס' 1, מתל אביב לירושלים בצד עמק איילון. הכביש החדש נפתח רשמית ביום 19.11.1977, בעת ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים.
בניין המשטרה בלטרון משמש כיום אתר הנצחה ומוזיאון של גייסות השריון.
בעוברנו היום בדרכנו לירושלים ליד שלדי המשוריינים שהושארו בצד הכביש בשער הגיא אל לנו לשכוח את דברי המשורר חיים גורי בשירו הנפלא "באב אל ואד":
"באב אל ואד,
לנצח זכור נא את שמותינו,
שיירות פרצו בדרך אל העיר…
בצדי הדרך מוטלים מתינו,
שלד הברזל שותק כמו רעי.
באב אל ואד!
לנצח זכור את שמותינו,
באב אל ואד, בדרך אל העיר."
מאת דני גולדשמידט |
טלפונים וכתובות
